אלבניה- אירופה, אבל קצת אחרת

יום חמישי בערב. אנחנו יושבים בדירה שלנו במונטנגרו הגשומה ומחפשים לאן להמשיך את המסע. אנחנו פותחים מפת קורונה ורואים שאת מעט המדינות שצבועות בירוק ושאליהן אנחנו יכולים להיכנס אפשר לספור על כף יד אחת - סרביה (שכבר היינו בה), צפון מקדוניה (שאין לה גבול ישיר עם מונטנגרו) ו... אלבניה?

אני פותח גוגל ומחפש כמה עובדות מעניינות על המדינה

״המדינה המוסלמית היחידה באירופה״

״המדינה העניה ביותר באירופה״

״מדינה שנמצאת במלחמה עקובה מדם עם סרביה ורק מתחילה להשתקם משלטון קומוניסטי נוקשה״

ממבט ראשון, אלבניה לא נראיתה לנו כמו מדינה ידידותית לתיירים, ובמיוחד לא לישראלים- אבל העובדה שמרחק הנסיעה מהדירה שלנו על החוף המונטנגרי לעיר שקודרה שבצפון אלבניה הוא 40 קילומטר (כשעה נסיעה) פיתתה אותנו.

״ניסע להסתכל , מקסימום נחזור״ חשבנו לעצמנו וביום למחרת יצאנו לדרך.

צפון אלבניה

בסופרמרקט האחרון במונטנגרו פגשנו כמה אנשים , שהתבררו כתיירים מגרמניה שחיפשו טרמפ. בניגוד אלינו, הם נראו תרמילאים מנוסים וחיכו ברחוב עם תיקי גב כבדים.

״לאן אתם נוסעים״ שאלנו אותם

״שקודרה״ הם אמרו

לאחר שיחה קצרה התברר לנו שהם הגיעו לאלבניה כדי לעלות לטרק המפורסם מValbona לTheth. שמענו על הטרק הזה קצת לפני שיצאנו, ואמנם אני הייתי חדור מוטיבציה לעלות אליו ,אמא שלי קצת פחות.

באופן מסורתי, כל מי שעושה את הטרק צריך להתחיל משקודרה, להעביר בה יום - יומיים של הכנה ולצאת במיניבוס למעבורת שתוביל אותם לעיר Valbona (או ההפך, לעיר Theth).

כמנהג התרמילאים , פתחנו את הטיול בבירת הצפון של אלבניה

שקודרה

טירת רוזאפה (Rozafa)

5 דקות אחרי מעבר הגבול, עוד לפני שהספקנו להיכנס לעיר- הטירה הופיעה לנגד עינינו. מדובר בטירה מרשימה מאוד שנבנתה על ידי העותמאנים ששלטו באזור.

אבל מה שעוד יותר מרשים זה הנוף שנשקף לעיר שקודרה.

שקודרה העתיקה (Shkodër)

אחרי שביקרנו בטירה, קיבלה אותנו בברכה (או אולי לא בברכה?) העיר שקודרה. ממבט ראשון, העיר נראיתה מאוד תעשייתית , עניה ולא מסודרת. אחרי זמן קצר מאוד שכחנו שאנחנו באירופה, כי העיר החדשה של שקודרה מזכירה הרבה יותר את סין ודרום אמריקה.

קיבלנו את החדר בבית המלון שלנו ויצאנו לעיר העתיקה. פנינו מהמסגד ופתאום , מצאנו את עצמנו בעולם אחר.

הרחוב הראשי של שקודרה

שקודרה היא מקום טוב מאוד להנות מאוכל אלבני מקומי, אבל שמענו שהמסעדות על הרחוב הראשי אינן טובות במיוחד. במקום זה, הלכנו חזרה לעיר החדשה ומצאנו את עצמנו במסעדה נהדרת בשם Villa Bekteshi.

מרק ביצים ו״טאבה קוסי״ (כבש ביוגורט אפוי, המאכל הלאומי של אלבניה)

אחרי הארוחה החלטנו לסיים את היום ולהתארגן לקראת היום למחרת.

רוב היום השני שלנו באלבניה היה מוקדש לעבודה, אבל אפילו ב4 שעות שהיו לנו- הספקנו לראות כמעט כל פינה של העיר העתיקה ולהכיר את המדינה טוב יותר.

משרד התיירות נפתח רק ב5 בערב, והחלטנו לשאול אותם איך מגיעים לכפר Theth.

״האוטובוס יוצא ב6 בבוקר״ הסביר הפקיד באנגלית רהוטה ״כדאי שתהיו שם בזמן, אחרת תפספסו״. הוא נתן לנו מפה ונפרדנו לשלום.

העיר הרגישה מאוד ריקה , אבל האנשים שכן פגשנו נראו כמו ״אירופאים״ רגילים. חשוב לציין שבמהלך כל הטיול לא ראינו אישה אחת עם כפיה ונדמה היה כי מספר הכנסיות היה גדול בהרבה ממספר המסגדים.

עם זאת, כמו בכל מדינה מוסלמית טובה- יש קבבים בשפע

גשר מסי

הגשר (שלא קשור בשום אופן לשחקן הכדורגל) נמצא במקום טיפה מרוחק מהעיר וצריך לנסוע כדי להגיע אליו, אבל הוא עדיין שריד מאוד נחמד מהתקופה העות’מאנית

האלפים האלבניים

״מה השעה עכשיו?״ שאלתי כהרגלי מיד אחרי שהתעוררתי. ראיתי שהשמש כבר עלתה למעלה וקיוויתי שבכל זאת נצליח להספיק לאוטובוס לתחילת המסלול. התארגנתי, צחצחתי שיניים והתלבשתי הכי מהר שיכולתי- רק בשביל לפתוח את הטלפון ולגלות שהשעה 10 וחצי בבוקר.

תוך הבנה שהאוטובוס לא רק יצא אלא כבר הגיע להרים, שכנעתי את אמא שלי לצאת להרים במכונית. הדרך לא נראתה גרועה מדי על המפה, אבל הדרך שגוגל אמר שתארוך שעה וחצי, בסוף ארכה מעל 5 שעות. כך יצא שהגענו לעיר Theth עייפים גמורים ולא הספקנו לעשות יותר מדי מסלולים. התרמילאי הממוצע שהיה מגיע לTheth כבר לקראת השעה 10 בבוקר, היה יכול ללכת למסלולים כמו העין הכחולה, מפל תת׳ או סתם לטייל בכפר הקטן והמנותק.

אנחנו הספקנו רק להעיף מבט בבתים הציוריים של הכפר לפני שהשמש ירדה והיינו צריכים ללכת לישון.

הנוף בדרך לתת׳